<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק ראשון סימן ו'</h1>
<h2>דף סב:</h2>
ראיתי כתו' שאלו כן לרבו', מה טעם מנהג בישראל [אין] עושין מלאכה בין פסח לעצרת, משתשקע החמה עד למחרת שחרית, ואמרו לנו שני טעמ', אחד על פטירת תלמידי הילל ושמאי, דאמ' שמוני' אלף תלמידי' היו להילל הזקן ושמאי מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו מפסח ועד עצרת על (שאלה) [שלא היו] (ו)נוהגים כבוד זה לזה, והיו מתים סמוך לשקיעת החמה, וקוברים אותם משתשקע החמה, והיה העם בטילים ממלאכה, על כן גזרו שלא לעשות שמחה מפסח ועד עצרת, ושלא לחנך חדשה עד עצרת, ונהגו גם הנשים מלעשות מלאכה משתשקע החמה. ועוד עיניין אחר, משום שאנו סופרין (אותה) [את] [ה]עומר עד לאחר שקיעת החמה, אנו בטלים ממלאכה, הואיל כתי' שבע שבתות בלשו' שבות, ובלשו' שמיטה, שנ' [ויקרא כ"ג] וספרת לך שבע שבתות שני', וכתו' [שמות ל"ד] שבעה שבועות תספור לך, מיכאן שהספיר' תלוייה, מה (שנה) [שנת] שמיטה אסורה במלאכה, אף זמן ספירת העומר אנו בטלים ממלאכה, ונקרא שבתו' על שם שבות שמיטה.
